הלואי ומתנו. פירוש "לו" - 'הלואי'. והוסיף וי"ו על "מתנו", מפני שכן בכל מקום שכתב "לו" יש וי"ו על מלה שאחריה; "מי יתן והיה זה לבבם כל הימים" (ר' דברים ה, כו), "לו שמעני" (בראשית כג, יג) 'הלואי ותשמעני' (רש"י שם), הוסיף גם כן וי"ו, כי אילו לא הוסיף היה מלה חסרה, כי 'הלואי מתנו' לא יתחבר, אם לא תאמר כך 'הלואי שמתנו' בשי"ן. ונותן הוי"ו במקום השי"ן, שכך הוא שמוש הוי"ו במקום הזה במקום השי"ן:לשון עבודה זרה. שאם כמשמעו, היה להם לומר 'נשים מלך', אלא שאמרו "ראש", לפי שרצו לעשות ראש וסיבה ועיקר - מה שאינו ראש, אלא שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, והם רצו לעשות אותו לראש, והוא עבודה זרה:ושוב אל תיראו. פירוש, שאין "אל תמרודו" ו"אל תיראו" שני דברים, דאם כן לא היה צריך להם לומר "אל תיראו", שכבר אמר "סר צילם מעליהם", אלא פירושו "אל תמרודו", ואם תעשו כך - "אל תיראו":נאכלם כלחם. לא שהם בעצמם לחם, שאין זה שייך:וזהו איוב. מפני שאמר בלשון יחיד "סר צילם". בשלמא לעיל דכתיב (יג, כ) "היש בה עץ" בלשון יחיד, פירש (רש"י שם) אפילו יש בה עץ צדיק אחד מגין עליהם, אבל "סר" - בלשון יחיד - משמע אחד בלבד, ומה בכך אם אחד סר בלבד, הלא יש אחרים, ותירץ, דרמז הוא על איוב, אותו אחד כבר סר מעליהם, שהוא היה צדיק גדול, והיה מגין. ועל אחרים לא הקפידו, שלא היו כל כך צדיקים להגין:דבר אחר צלו של מקום כו'. כי לפירוש הראשון קשה, דלא יתכן לשון "סר", דמשמע מעצמו סר, כמו הצל שסר מעצמו, ובמיתה לא יתכן לומר "סר", לפי שהמיתה על ידי שמים היא, ו'הוסר' מיבעי ליה:יהושע וכלב. לא משה ואהרן, שאם רצו לרגום משה ואהרן - היו עושים אצל התלונה שהיו מלינים עליהם (פסוקים ב, ג), לא עתה, שלא דברו משה ואהרן כלום, אלא על יהושע וכלב קאי:הענן ירד שם. דאיך יראו כבוד ה', והלא כתיב (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי", אלא הענן ירד שם, וזהו נקרא "כבוד ה'":תרוכין. ולא לשון ירושה, כמו שכתב לקמן (רש"י פסוק כד) אצל "וזרעו יורישנה", דלשון ירושה לא שייך אלא אם כתוב "יירשנה" בשני יודין (רש"י שם) :ומה אעשה לשבועת האבות. דאם לא כן, מאי ענין "ואעשך לגוי גדול" לכאן:והם ראו אשר העלית. כתב 'והם ראו אשר', לומר לך כי לא קאי "אשר העלית" על "ושמעו מצרים", אלא פירושו "ושמעו מצרים" 'אשר תהרגם', ו"כי העלית" כמו 'אשר העלית'. כי לא יתכן בזה "ושמעו אשר העלית", דהא בודאי מצרים ראו ולא שמעו, ולפיכך הוצרך לפרש "ושמעו" 'אשר תהרגם', ו"כי העלית" בפני עצמו - 'והם ראו אשר העלית':כמו על יושב הארץ. דהא עיקר הכתוב בא לומר איך יאמרו מצרים, ואם כן מאי נפקא מיניה שהם יאמרו אל יושב הארץ - או יאמרו בעצמם כך, אלא פירושו שיאמרו עליהם כך, אבל האמירה ביניהם היא:פתאום. שאם לא היה פתאום, אין זה חילול השם, לפי שאינו ניכר אם ימותו היום מעטים, ונראה שהוא כדרך העולם, ולא יטעו בהם הגוים, כי יאמרו שבדרך העולם מתו:יכולת שם דבר הוא. כלומר ואינו שם התואר לנקבה. אף על גב דכתיב בתי"ו בסוף, נוכל לפרש אותו שם דבר, ונמצא בתי"ו. ומה שפירשו בפרק אין עומדין (ברכות לב. ) 'אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל', דמשמע שהם רוצים לומר כי "יכולת" הוא לשון נקבה, איןלומר כך, רק כי "יכולת" שם דבר, והוא הדבר שמתאר בו השם יתברך. ובודאי הוא לשון נקבה בכל מקום, כמו 'חכמה', שמתואר בו החכם, נקרא בלשון נקבה. והטעם הוא ידוע שכל דבר אשר הוא נופל אצל אחר יקרא בלשון נקבה, שהנקבה טפלה אצל זכר. ולפיכך חכמים קראו התורה 'אשה' אצל האדם, והיינו תורה שהוא יודע שנקרא אשה, לפי שהיא טפלה אצלו [ו]מחובר עמו, והאדם הוא העצם בודאי. וכאשר אמר הכתוב "מבלתי יכולת", כאילו רצה לומר שאין מגיע כל כך יכולת ה' להביאכם אל הארץ. אף על גב שאין היכולת מביא לארץ, רק בעל היכולת, הלא היכולת היא כלי לבעל היכולת. ומפני שבא לומר שיאמרו האומות תשש כחו כנקיבה, לכך אמר "מבלתי יכולת", שהיכולת הוא נקבה כמו שאמרנו למעלה, והוא ויכלתו אחד, אם כן חס ושלום הוא גם כן נקבה, ותש כחו כנקבה. וזהו דעת חכמים (שם) באמתתם: ועוד, כאשר כתב 'מבלתי יכול' אינו משמע מבלתי כח, שכמה פעמים כתיב לשון זה, כמו "לא תוכל לאכול בשעריך" (דברים יב, יז), ובודאי יכול, רק שאינו רשאי (רש"י שם). ולפיכך אילו כתב 'מבלתי יכול' אינו משמע תשש כחו, רק שאינו עושה בשביל שום טעם, כי הדבר שאינו ראוי לעשות נקרא גם כן שאינו יכול, ולפיכך כתב "מבלתי יכולת", דהיינו שאין כאן יכולת וכח:כשעלה משה למרום. דאם לא כן, "כאשר דברת לאמר" למה לי, אלא כך פירושו, שמשה רבינו עליו השלום אמר "ארך אפים" לצדיקים ולרשעים "כאשר דברת", שהקדוש ברוך הוא ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ומפני שהקב"ה אמר אליו 'והלא אמרת לצדיקים ולא לרשעים', השיב משה 'והלא אמרת לצדיקים ולרשעים', וזהו "[כאשר דברת] לאמר", כמו שאמרת אתה 'אף לרשעים':יגדל נא כח ה' לעשות דבורך. פירוש, שאין פירושו "יגדל נא כח ה'" שלא תהרג ישראל כדי שלא יאמרו תשש כחך כנקבה, שבזה לא שייך לומר "כאשר דברת לאמר", אלא "יגדל כח ה'" לעשות דבורו שאמר "ארך אפים" 'לצדיקים ולרשעים'. והפך רש"י הפירוש, ומפרש "כאשר דברת לאמר" - כן יגדל כחך לעשות. אבל ממצב הפסוק יראה פירושו שיגדל כחו כאשר דיבר להגדיל כחו, וזה לא מצאנו בשום מקום:בשביל מה שאמרת שיאמרו המצרים מבלתי יכולת ה'. דאם לא כן, "כדברך" למה לי, אלא פירושו "כדברך" שאמרת שכך יאמרו המצרים "מבלתי יכולת ה'" (פסוק טז), בשביל זה סלחתי:לשון שבועה. ואינו סיפור דברים, דאם כן למה לי לומר "חי אני":הרי זה מקרא מסורס. פירוש, כאילו כתב "וימלא כבוד ה'" באחרונה, וכל הפסוקים (כב, כג) "כי כל האנשים אם יראו את הארץ" לפני זה, ואחר כך "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", שלא ימותו בפעם אחת, כמו שמפרש. ונראה שטעות נפל בספרים, וכך יש להיות הגירסא; "חי אני" 'לשון שבועה הוא, כשם שאני חי כך אקיים להם, וכבודי ימלא את כל הארץ, כי כל האנשים אם יראו את כבודי, הרי זה מקרא מסורס וכו''. וכך הגירסא בספר הרמב"ן. אבל הגירסא שבספרים שלנו; 'כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם'. ומשמע דמה שהוא אומר 'וכבודי ימלא את כל הארץ' הוא מן השבועה שנשבע בחייו וכבודו, שהוא ימלא כל הארץ. ולפי זה אין צריך לומר שהכתוב הוא מסורס, אלא כסדר. לכך נראה שהנוסחא טעות היא: ויש לתרץ הגירסא, שרש"י לא אמר שפירוש הכתוב "וימלא כבודי את כל הארץ" אתא לשבועה כאילו נשבע בחייו ובכבודו, דאם כן הוי למכתב 'וכבודי מלא כל הארץ', אבל מדכתיב "וימלא כבודי את כל הארץ", לא אתא רק לומר שכבודו ימלא במה שלא ימית אותם פתאום, כמו שמפרש רש"י אחר כך. רק שבא לתרץ מה שלא נכתב הכתוב כסדר, דהוי למכתב "וימלא כבוד ה'" באחרונה, אלא שגם השבועה עליו קאי, כשם שאני חי וכבודי מלא את כל הארץ - כך אקיים להם. והמקרא לא להכי אתא, דאם כן הוי למכתב 'וכבודי מלא כל הארץ', כדפרישית:וינסו כמשמעו. פירש רש"י שהיו מנסין להקדוש ברוך הוא אם יכול לעשות בקשתם, ולא היו מאמינים בהקדוש ברוך הוא. ולאפוקי מן המפרשים (חזקוני, בכור שור) שמפרשים אותו לשון כעס, כמו "והנם זועפים" (בראשית מ, ו), שמתורגם (שם) 'נסיסין'. ולפיכך פירש כמשמעו, כי שפיר נוכל לפרש נסיון, כי הבלתי מאמין הוא מנסה להקדוש ברוך הוא אם יכול לעשות בקשתו. ובערכין (טו. ) מפרש רש"י לשון אחד שהוא לשון כעס בשם יש מפרשים, אבל דעתו בכאן שהוא כמשמעו, לשון נסיון:אם יראו לא יראו. דודאי לא יראוהו, ואין כאן ספק:רוח אחרת שתי רוחות. כלומר, שאין פירושו רוח אחרת ממה שהיה למרגלים, דהוי משמע שהיה למרגלים רוח אחרת, שזה אין לומר, דאפילו פה אחר היה להם גם כן, שהם גינו את הארץ וכלב שיבח את הארץ, וזה לא נקרא "רוח אחרת", דמשמע רוח אחרת בקרבו. אלא כך פירושו, שהיה רוח אחרת בכלב - ממה שהיה נראה רוחו ממה שדבר בפיו, כי מי שהיה שומע כלב מדבר היה סובר שרוחו אשר בקרבו גם כן מסכים עם המרגלים, ולגנות את הארץ, ואינו כן, כי רוח אחרת היתה בו, לא כמו הרוח שהבינו מפיו:והוא מקרא קצר. שחסר 'לב', כי לא יתכן לשון מלוי בלא לב, ולפיכך חסר כאן 'וימלא את לבו':חברון תנתן לו. דאם לא כן, "אשר בא שמה" למה לי, הלא הכתוב מדבר בארץ, שכתב לפני זה (פסוק כג) "אם יראו את הארץ", ולא הוי צריך למכתב "אשר בא שמה", אלא אינו מדבר בכל הארץ, אלא בחברון בלבד, שבא כלב שמה - תנתן לו. וכך פירושו; "והבאתי אל הארץ", ואיזה חלק מן הארץ - "אשר בא שמה", היינו חברון. ומדאמר שיביא אותו אל חברון, בודאי רצה לומר שיביא אותו שם ויתן לו, דאם לא כן הרי לכל הארץ הביא, ולמה זכר חברון:אם תלכו שם. כלומר, מה שכתוב כאן "והעמלקי והכנעני", ואין זה מקומו, [אלא] לומר שכך אמר להם; שלא תלכו לארץ, 'אם תלכו שם יהרגו אתכם' העמלקי והכנעני. ומה שהוצרך לפרש 'אם תלכו לשם', ולא כפשוטו שלא תעמדו כאן, דהשתא הוי כפשוטו הכתוב אשר אחריו "מחר פנו וסעו לכם דרך המדבר וגו'", שילכו לאחוריהם, מפני שאם לא ילכו לשם - למה יהרגו אותם. ואם העמלקי והכנעני רודפים אחריהם, אף על גב שהם יסעו דרך המדבר, יוכלו לרדוף אחריהם גם כן. ועוד, דלמה ימסור הקדוש ברוך הוא אותם ביד העמלקי, כיון שאין עוברים פי ה' לכנוס לארץ. אלא על כרחך לא היו יראים מפני העמלקי אלא אם היו הולכים אליהם והיו עוברים פי ה', שהיה אומר להם שלא יעלו לארץ. אבל כאשר עומדים במקומם, לא היו יראים, שכבר מחל להם הקדוש ברוך הוא. ומה שהוצרך לומר להם "פנו וסעו" 'לאחוריכם', לא בשביל שלא יהרגו אותם, אלא גזרת הכתוב היה להם שיסעו לאחוריהם, להראות להם שלא יכנסו עוד לארץ, ולפיכך אמר להם שישובו לאחוריהם:פנו לאחוריכם. רצה לומר, שאינו דבק בטעם "פנו וסעו דרך המדבר ים סוף", דלא שייך לומר "פנו לכם דרך המדבר", ולא יתכן לומר רק פנו לאחוריכם וסעו דרך המדבר:אלו המרגלים. דבמרגלים דיבר הכתוב, שהרי כתיב "אשר המה מלינים עלי", והמרגלים היו מלינים עליו את העדה. ובעדה שייך 'מתלוננים', לא מלינים, כי הגורם שאחד מתלונן הוא הנקרא 'מלין', ואותו שמתלונן נקרא 'מתלונן':אשר המה מלינים את ישראל עלי. כלומר, הכתוב במרגלים מדבר, שהיו גורמים התלונה לישראל. דבישראל לא שייך לומר "מלינים" אלא 'מתלוננים', כיון שהם בעצמם מתלוננים. אבל במי שהוא גורם התלונה - יאמר עליהם "מלינים". וכן פירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טז, ז). ולפיכך צריך לפרש [כך] "מלינים", דהא במרגלים - שהיו גורמים התלונה לישראל - מדבר:לשון שבועה הוא אם לא כן אעשה איני חי. כלומר, הא דכתיב "חי אני אם לא כן אעשה", דמשמע אני חי אם לא כן אעשה, שזהו היפך כוונת הכתוב, אלא אדרבה פירושו, 'אם לא כן אעשה איני חי'. ומה שכתב "חי אני אם לא כן אעשה", ולא כתב 'איני חי אם לא כן אעשה', ד"חי אני" הוא השבועה שנשבע בחייו, ואם לא היה אומר "חי אני" לא היה כאן שבועה כלל, שצריך להיות נשבע בשם (שבועות לה. ). ואילו אמר 'איני חי אם לא אעשה זאת', לא היה כאן שבועה בדבר כלל. ולפיכך "חי אני" הוא השבועה. והשבועה הוא כך; "חי אני", רוצה לומר חיי תלוים בזה, כי חיי חס ושלום בטלו אם לא כן אעשה. וזה שפירש רש"י שהוא לשון שבועה, פירוש ולכך כתיב "חי אני", שהנשבע יאמר "חי אני" דרך שבועה:לפי שדיבר על הבנים. פירוש, הא דכתיב "ופגריכם אתם", ולא כתב 'ופגריכם יפלו במדבר', אלא מפני שדיבר על הבנים שיכנסו לארץ (פסוק לא), אמר "ופגריכם אתם", כלומר לא אתם כמו הבנים שיכנסו לארץ, אלא אתם תמותו:ארבעים שנה וכו'. אף על גב דמה שנגזר עליהם ארבעים שנה מפני ארבעים יום שתרו הארץ, "יום לשנה יום לשנה" (פסוק לד), מכל מקום הקדוש ברוך הוא קיצר להם הדרך, כמו שכתב רש"י למעלה (יג, כה) , אלמלא טעם זה היה הדרך מתקצר יותר, אלא שאם היה מתקצר יותר לא היו מגיעים אותם של כ' שנה לס' שנה, לכך לא קיצר הדרך יותר:שהניאותם את לבבם. לא שהקדוש ברוך הוא סר, אלא מה שאתם סרתם מאחרי ה' יקרא זה "תנואתי", והסרה מאתו יקרא הסרה של הקדוש ברוך הוא, כלומר שהם סרו מאתו:כששבו מתור הארץ. אבל אין פירושו שעתה חזרו להרעים שנית, דזה אינו, כיון שכבר הלינו עליו כל העדה (פסוק כז), והיו מלינים על משה ועל אהרן (פסוק ב), מה רצו עתה יותר לעשות, אלא פירושו כששבו מתור הארץ היו מלינים. ונכתב זה כאן לסמוך אליו "וימותו" (פסוק לז), לפי שהיו מלינים עליו כל העדה, והיו מוציאים דבה - מתו:במגפה. הידועה, במיתה ההגונה להם:היו יוצאים תולעים מלשונם כו'. נראה לי כי פירוש ענין זה, דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה מה ע"ב) מטבורו של אדם נוצר [האדם], ומשלח שרשו אילך ואילך. נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן, כמו ששורש משלח פארותיו אילך ואילך, כך טבור האדם משלח שרשיו אילך ואילך. וזהו שנאמר (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", נמשל האדם לעץ השדה. ותמצא כי הדבור נקרא 'פרי', שהרי נקרא "ניב שפתים" (ישעיה נז, יט), כמו שיקרא התבואה "תנובת שדה" (יחזקאל לו, ל), וכן "פי חכם ינוב חכמה" (ר' משלי י, לא). וכבר כתב זה הרד"ק (ספר השורשים) בשורש נוב: והנה העיקר בכל אילן משתרבב עד תכלית האילן, אז הוא מוציא הפרי, ועד שם משתרבב. וכל חלק שבאילן יש לו שרבוב מה, חוץ מן תכלית האילן שמוציא הפרי, אין לדבר זה שרבוב כלל. ומזה תלמד כי אין ראוי ללשון, שהוא מוציא פרי האדם, שיהיה לו שרבוב לשון, כי דבר זה ראוי לעיקר שהוא משלח שרשיו, ומשתרבב. וכאשר המרגלים "שתו בשמים פיהם" (תהלים עג, ט) , והיו משרבבים לשונם בתכלית, עד שעשו מן הלשון עיקר, שאל העיקר ראוי השרבוב. לכך היה משתרבב לשונם עד הטבור, כי תכלית שרבוב העיקר מן הטבור עד הלשון, כי הטבור הוא שורש, והלשון הוא התכלית. וכאשר שרבבו לשונם, כאילו הלשון שורש, לכך נשתרבב לשונם עד הטבור גם כן, כי זהו שיעור שהוא מתגדל ומשתרבב. והיו תולעים יוצאים מלשונם כמו דבר שאין לו שורש, שהפרי כל זמן שהוא באילן ועומד בשרשו אינו נתלע, אבל אם אין לו שורש - מקבל מיד תולעים. ולכך תולעים היו יוצאים מלשונם, כי הלשון שלהם - שהוא הפרי - אין לו עיקר, שהרי עשו ממנה עיקר, ונכרת מן העיקר שיש לכל לשון. והיו נכנסים בטבור, כי אחר שעשו מן הלשון שורש, אין הטבור שורש. ולכך מן הלשון היו יוצאים תולעים, כמו דבר שאין לו שורש, והיו נכנסים בטבור. כלל הדבר, כאשר קיים השורש - אין מקבל תולעים, והפרי גם כן קיים. נהפך הדבר, לשום ראש האילן למטה, לעשות ממנו שורש, הרי מקבל תולעים, וגם השורש נפסד, ובאים בתוכו תולעים:זו שאתם עושים לא תצלח. פירוש, "היא" לשון נקבה מוסב על הפעולה, כלומר הפעולה שאתם עושים לא תצלח בידכם, והפעולה לשון נקבה (כ"ה ברא"ם):כלומר כי זאת תבא לכם. רצה לומר, שאין הפירוש של "כי על כן" כמו 'לפיכך' כמשמעו, שאם כן היה פירושו לפיכך שבתם מאחרי ה' שתבא לכם זאת, וזה אינו, שלא עברו פי ה' כדי שתבא להם הצרה, אלא פירושו כמו 'על אשר', ורוצה לומר שהצרה הזאת תבא עליכם על אשר שבתם מאחרי ה'. וכן פירש בפרשת וירא (רש"י בראשית יח, ה) "על כן עברתם על עבדכם":שם המקום על שם המאורע. לא שתהיה נקרא שם המקום בשם העצם שלו "חרמה", שאם כן לא היה בא כאן ה"א הידיעה לומר "החרמה", שלא בא ה"א הידיעה על שם העצם לומר 'החברונה', 'הירושלימה', אלא על שם התואר יבוא הידיעה, כמו שיבוא ה"א הידיעה על 'חכם', 'צדיק', 'רשע'. וכאן גם כן הוא שם התואר, לפי ששונאי ישראל החרימם שם האויב:
